סיפור סיפורים כתרגול של אהבה
כבר שנים רבות אני מספרת סיפורים.
לפני כ-17 שנה, כשעשיתי את צעדי הראשונים כמספרת סיפורים, באיזו רמה לא מודעת ידעתי שיש משהו ברוח סיפור הסיפורים שהופך אמנות זו להרבה מעבר לעוד אומנות מופע, אך בתקופה זו הייתה לי רק תחושה מעורפלת מאוד של מה זה ה"משהו" הזה.
ידעתי רק שאני נמשכת ומהופנטת מסיפורים ומלספר סיפורים, מן תחושת מאוהבות כזו...
עם השנים שחלפו, מעבר לכך שסיפור סיפורים הפך עבורי לעיסוק שופע הנאה ושמחה, מקצוע ופרנסה, סיפור סיפורים הפך גם לתשוקת ליבי, לדרך, לתרגול, ולעדשה דרכה אני מתבוננת וחווה את הקיום הקסום והמסתורי הזה אותו אנחנו חולקים כבני אדם.
במשך מספר שנים חשתי באופן אינטואיטיבי את הפוטנציאל הרוחני העמוק הגלום באומנות סיפור הסיפורים, אבל היה זה רק כשהגעתי לביה"ס לסיפור סיפורים של מכללת אמרסון באנגליה, פעם ראשונה בחיי חוויתי את הוראת סיפור הסיפורים לא רק כאומנות ומיומנות אלא כתרגול רוחני; תרגול של אהבה.
ב 13 לינואר 2008, הגעתי לEmerson College מכללה אנתרופוסופית בסאסקס אנגליה, בכדי להשתתף בקורס בן 10 שבועות בשם "The Now of Storytelling" או בעברית, ה"עכשיו" של סיפור סיפורים. כמספרת סיפורים ותיקה הייתי מסופקת לגבי מה אוכל ללמוד מקורס שממש לא היה מוגדר כקורס ל"מספרים בעלי ניסיון" אך משהו משך אותי לביה"ס הזה בחבלי קסם שלא יכולתי לעמוד בהם.
לקח לי כשבוע או שבועיים (שבוע או שבועיים לא נעימים במיוחד) של מאבק עם האגו המקצועי שלי, בכדי להבין שאולי הסיבה שהגעתי לאמרסון היא לוותר על רעיון זה של עצמי כ "מספרת מקצועית", לשחרר כל תשוקה להכרה ככזו, לשחרר את כל ההישגיות שאולי מתלווה לרצון שכזה, בכדי לשחרר עצמי אל תוך המהות האמיתית של אומנות סיפור הסיפורים.
במהלך השבוע הראשון של הקורס, בעוד אנחנו עובדים על הסיפורים הראשונים שלנו, רועי גל אור, אחד המורים אמר: "כשאנחנו מספרים את הסיפורים שלנו אנחנו מעניקים מתנות למאזינים, אנחנו חולקים איתם את האנושיות שלנו ומתרגלים קשר ומפגש ברמה העמוקה ביותר. סיפור סיפורים הוא תרגול של אהבה".
למה הכוונה? ישנן פנים רבות לתרגול האהבה, אנחנו מרבים להביע את אמונתנו באהבת אדם, "ואהבת לרעך כמוך" הוא רעיון שכולנו מכירים, שומעים אותו בכל מקום החל ממוסדות הדת הממסדית ועד למרחבי העידן החדש; "רק אהבה מביאה אהבה" מספרים לנו וכמובן אנחנו מסכימים. משהו בנו אינטואיטיבית יודע שלאהוב משמע להיות ולחיות בהרמוניה עם אמת שכולנו מבקשים אותה. כולנו רוצים לאהוב, כולנו רוצים להיות אהובים ובין אם אנחנו מודעים לכך או לא, אני מאמינה שכולנו רוצים לדעת בגופנו ובשרנו את אותו מעיין מרטיט של הוויה שהיא מהותה של האהבה.
אולי משום כך סיפורים כל כך קסמו והפנטו אותי. ביקשתי אהבה.
ואולי משום כך נמשכתי בחבלי קסם אל ביה"ס לסיפור סיפורים של Emerson College
כבר אהבתי לספר סיפורים, אהבתי אהבה, אך רציתי ללמוד לאהוב דרך סיפור סיפורים.
במהלך השבועות של הקורס, בעבודה אינטנסיבית מבוקר עד ערב, התחלתי להבין בהדרגה מה זה אומר לתרגל אהבה באמצעות סיפור סיפורים, בעצם התחלתי להבין שיתכן כי אומנות סיפור הסיפורים היא אחת הצורות העמוקות ביותר דרכן ניתן לתרגל אהבה.
התחלתי להבין, את מה שלא באמת הבנתי קודם לכן; שלספר סיפורים הוא תרגול מרגע לרגע של נוכחות עם המאזינים שלנו; לעמוד מולם ואיתם באש הפגיעות החשופה שלנו, לאפשר למסכות לנשור, לגעת ולהיות נגועים בנוכחות הדדית, לאפשר למשהו להתרחש מעצמו בתוך מרחב המפגש.
לא קל להנכיח נוכחות עמוקה בגוף ובלב אל מול הרבה עניים מסתכלות. " לראות ראייה" כפי שאחת המורות בקורס קראה לזה. לאפשר לעצמנו להתמסר לאינטימיות העמוקה של מרחב משותף, נשימה משותפת, לב משותף; רך, לא משויף, לא מושלם ויחד עם זאת מושלם בחוסר מושלמותו.
זה לא היה קל, ועם זאת התחלתי להרגיש שאם אני לא מסוגלת להביא את עצמי למקום זה כשאני מספרת סיפור— אם אני עומדת בפני מאזיניי עטופה בשכבות בלתי נראות של הגנה, אם יש לי אגנדה אישית, אם אני רוצה להרשים, לגרום למשהו לקרות, במקום פשוט לעמוד חשופה בתוך הנוכחות הרכה של אותה פעמיה משותפת, אין כל כך טעם.
התחלתי להבין שרק כשאני באמת אבל באמת מסוגלת לאהוב את הלב הפועם של כל אדם ואדם מולי, רק אז סיפורים יכולים לעבור דרכי באותנטיות ואמת.
אך מה זה אומר? לאהוב את הלב הפועם של כל אדם ואדם.
האם אפשר לאהוב את כולם?
אנחנו כל כך רגילים לאהוב באופן אישי.
אתה אוהב אותי ועל כן אני אוהבת אותך.
אני אוהבת אדם זה אך אני לא ממש אוהבת את האדם ההוא או ההיא.
תנועה אישית זו של אהבה היא תנועה טבעית, אנחנו עושים זאת כל הזמן, ועם זאת ישנם זמנים בהם אנחנו מסוגלים להרגיש משהו עמוק יותר מן התנועה האישית שמושכת אותנו אל עבר אחד ומרחיקה מאחר. ישנם רגעים בהם אנחנו חשים משהו עצום ואוניברסאלי זורם דרכנו כבני אדם, מלטף ועוטף אותנו בחיבוק קולקטיבי, חודר את הדם המשותף שלנו, הנשימה המשותפת, את הקריאה המשותפת הביתה.
במהלך השבועות של הקורס, לאט לאט חווה את ה"דבר" הזה, התחלתי להבין בהדרגה את המתנה האמיתית והגדולה שאמנות סיפור הסיפורים נושאת בחובה.
כששאלתי את אשלי רמסדן, המורה הראשי של הקורס--מספר סיפורים בחסד עליון ומייסד ביה"ס לסיפור סיפורים באמרסון-- למה הוא אוהב סיפורים? הוא ציטט את חאפיז, המשורר הסופי מן המאה ה- 14 שאמר: "רוב הדיבורים בעצם אומרים: אני רעב לדעת אותך".
All speaking says I’m hungry to know you
אנחנו מדברים כי אנחנו רעבים להכיר את דופק הלב המשותף הזה, את פעימת החיים המסתורית שמפעמת בכולנו.
אנחנו מספרים סיפורים כי אנחנו רעבים לדעת את אותו מעיין שורשי של הוויה המנצנץ מתוך העמקים החשוכים והגבהים הנשגבים ביותר של אנושיותנו.
אנחנו מספרים סיפורים כי אנחנו רעבים לדעת "אותך", הזוהר מבעד לאלפי הפנים, הצורות והצבעים של קשת קיום ססגוני זה, לוחש ומלחשש לנו (כפי שאומר המשורר הסופי רומי) על סוד שלפעמים אנחנו יודעים אותו, ואז לא.
אנחנו מספרים סיפורים לא למען הצלחה אישית או למען מה שאולי או אולי לא נשיג.
אנחנו מספרים סיפורים כי בין אם אנחנו יודעים את הסוד או לא....אנחנו רעבים לאהבה.
אשלי מספר לנו על סבתו שהייתה אומרת: "הדבר העיקרי הוא לשמור את הדבר העיקרי כדבר העיקרי!"
הכיתה מחייכת נוכח משחק מילים חביב זה.
רועי גל-אור שואל אותנו: "ומהו הדבר העיקרי?
הוא מתבונן בכיתה.
עיניים פוגשות עיניים, לראות ראייה; נוכחות רכה נשפכת אל תוך המעגל השקט של הקבוצה.
מתוך השקט רועי עונה לעצמו על השאלה:
"גם עכשיו, כמו שכששמעתי משפט זה לראשונה, התשובה שלי היא אותה תשובה.
אז האמנתי....ואני עדיין מאמין...שהדבר העיקרי הוא.... אהבה".