אבא מת

אבא מת.

הוא היה זקן, קרוב ל 90. הגיעה שעתו. לא היינו קרובים. ועדיין מוות של הורה מרעיד משהו בתשתית הנפש. מעל חודש שהוא היה סיעודי לחלוטין, דמנטי. סבל הרבה בעיקר נפשית. הוא שנא את הזקנה. חשב שלו זה לא יקרה. באמת כך חשב. וזה קרה. כמה לא מפתיע, וגם כן. כמה מוזרים ומסתוריים הם החיים. כמה מוזר ומסתורי הוא המוות. הוא היה ואז איננו, יש ואז אין.

קשריי עם משפחתי מורכבים וסבוכים. האמת היא שרוב חיי (מאז היותי בת עשרה פוחזת ומבולבלת) נקטתי במנגנוני הדיפה וניתוק (כל אחד והטראומות שלו) ויחסיי עם אבא היו מרוחקים ולא נוחים בלשון המעטה. בשנה האחרונה צפיתי בו מתדרדר- פיזית, קוגניטיבית ונפשית, במדרונותיה האפלים של זקנה שאין בה הדר כשמתנגדים לה כל כך-- כשרואים בה תקלה ודופי וכתם מכוער על פני רקמת החיים.

אבא עשה ספורט, עשה יוגה, התהדר בגוף בריא וחזק. הוא לחם בפלמ"ח, האמין בביבי, היה ציוני נחרץ, עבד קשה כל חייו עד שהוצא לפנסיה (ממש לא יצא מרצונו), כיהן בתפקיד בכיר בחברה הנדסאית, התגאה בכך, ואז בהדרגה, כפי שקורה ויקרה לכולנו בשלב זה או אחר, האמת הקשה (או הנאצלת ע"פ הבודהה) של הקיום החלה לחדור באל כורחו להכרתו וגופו.

בריטריט שעשיתי לפני שנה וחצי באנגליה, המורה פתחה במילים הבאות: "ברוכים הבאים אחים ואחיות ללידה, חולי, זקנה ומוות". Welcome, brothers and sisters of birth, sickness, aging and death. לידה, חולי, זקנה ומוות – האמת הנאצלת של הקיום שכולנו נתונים לה. אמת נאצלת ומאצילה כשאנחנו חיים בכוונון ובכבוד אליה. אמת מבעיתה כשאנחנו בהכחשה.

אימא התקשרה לומר לי שהוא נלקח לבית החולים ושהסוף קרוב, יום לפני שהייתי אמורה ללמד ריטריט סופ"ש שתוכנן בקפידה ומספר ימים לפני שעולה על מטוס לסיבוב הופעות בחו"ל. עושים תכניות ואלוהים מביא בהפוכה. מי אמר אניצ'ה (ארעיות בבודהיסטית) ולא קיבל?

נסעתי לביה"ח. בדרך ראשי מסתובב. אבא הולך למות. המוות שלא באמת מאמינים בו עד שהוא מגיח במלוא הדרו וודאותו, ואומר כלאחר יד: "תמיד הייתי כאן". תמונות צפות, פיסות חיים. רגשות מתערבבים. ניכנסתי לחדרו, שם שכב חסר הכרה, המורפיום מטפטף טיפות שקט אל גופו, מרגיע את ייסורי המאבק העיקש שכבר שנים מנהל בחירוף נפש כנגד הבלתי נמנע, עוטף את הייאוש והכאב בשמיכת שכחה מבורכת. אחי ומשפחתו שם, עוד אח ואחות בדרך מארה"ב ואמא שלי. אמא שטיפלה בו במסירות בשנה האחרונה, שחיה לצידו 50 שנה, חייהם המשותפים מורכבים אך הוא בעלה והוא חרוט בנפשה כמו בשלי. הוא אבא שלי. בשר מבשרי, דמו דמי. יש לו שורשים בגופי. הוא עשה אותי אני.

התבוננתי בפנים החיוורות מחוסרות ההכרה, פיו פעור. הוא כבר נראה מת למרות שהגוף עוד נושם. לא ידעתי אם עוד יש שם משהו בפנים אבל שמתי יד על לבו, ביקשתי מליבי להיפתח אל שלו, ביקשתי לחוש את נשמתו, חשתי את הילד שהוא היה, שנפצע ונחבל מנסיבות חייו, את הילד שהמשיך להיות במהלך שנותיו, והתפללתי שישיל מעליו את מצוקותיו וחרדותיו במעבר לשלב הבא, שיחוש עטוף ואהוב, אמרתי לו שאני יודעת שהוא עשה כמיטב יכולתו, שהוא לא אשם, שאני יודעת איזה לב אוהב יש לו, שאני מודה לו שהביא לי חיים.

אתמול בבית אימי. אח שלי כבר הגיע מארה"ב ואנחנו מדברים. מדברים על אבא ועל המורכבויות במשפחה שלנו. ואז אח שלי מספר לי שבתקופה קשה בחייו, אחרי שנפרד מבת זוג, הוא קיבל מאבא מכתב. מכתב כל כך רגיש, קשוב ומבין, כל כך מותאם לצרכיו ולדברים שהיה צריך לשמוע באותו זמן, שהוא בקושי האמין שזה ממנו, מאבא שכל כך התקשה לתקשר ולהביע רגשות, שכמו חי בבועה ולא פעם הביך בתגובותיו לסביבה. וחשבתי איך בתוך נפשו המעורערת שכנה נשמה זכה, חופשייה ונבונה. ונזכרתי במכתב שגם אני פעם קיבלתי ממנו כשהייתי בצבא. מכתב בו הוא ביטא את קשייו מול הריחוק שחש ממני. מכתב ארוך כנה וכואב. ואני כנערה מעורערת וזועמת, נבוכותי, לא ידעתי איך להתייחס והמשכתי להדוף. וחשבתי איך גם אני לפעמים נותנת לנשמתי לנבוע דרך הכתיבה, כשבחיים הלכה למעשה אני לא פעם מרגישה גמלונית ונטולת מיומנויות חברתיות. מופרדת וכלואה בדפוסיי המרחיקים. ונזכרתי כמה אבא היה נדיב. לא זוכרת פעם אחת בה ביקשתי ממנו משהו והוא סרב, תכנית לחילופי נוער כשהייתי בת 17, קורס יקר למספרי סיפורים באנגליה כשהייתי בת 40, ועוד.... וחשבתי על כך שכמה שלא היה אבא למופת, מעולם לא היתלתי ספק באהבה שלו. ונזכרתי בעוד רגעים כילדה בהם שיחק והצחיק ורכב איתי על אופניים.....

וחשבתי איך כולנו קליפות קליפות שכבות שכבות, החיים כבצל (יש ספר כזה) וגם האדם. ובפנים, מתחת לכל הקליפות החריפות\מתקתקות יש מרחב ריקות או אור או איך שנבחר לקרוא לו, שמבקש, מחפש, דורש דרכו החוצה, מפלס נתיביו לפרוץ אל העולם.

"צורות אינן יכולות להסתיר את הנשמה" אומר רומי. "גם אם תהיה עטופה באלף קיפולי לבד, עדיין אורה יזהר מתוכם".

ואני חושבת איך צורות כן מסתירות את הנשמה לפעמים, אבל לא באמת. אבא אני מתפללת שנשמתך תהיה צרורה בשקט ובשלווה. שתנוח באינסוף ותהא עטופה באהבה. מאחלת שבסיבוב הבא יהיה לך הרבה יותר קל. שתיוולד אל תוך נסיבות חיים שיקלו על נשמתך לזהור בקלות ובטבעיות מבעד לצורה שבחרה ולתת את עצמך לעצמך, ליקיריך ולעולם. אוהבת אותך. הבת שלך. אלהיה אריאלה.


3 צפיות

                        הרשמו לקבלת מידע והשראה: