איך תפסה אותי הקורונה בקוסטה ריקה ואיך באו לעזרתי השירים

כשפרץ משבר הקורונה הייתי בקוסטה ריקה. בעיצומו של פסטיבל מקסים בשם Sound and Silence אליו נוסעת כל שנה (כל פעם במקום אחר בעולם) להופיע. קוסטה ריקה. פעם ראשונה שלי. הקורונה הייתה בסין ואנחנו היינו בגן עדן. בחגיגות מתוקות וזרועות אור של מוזיקה ואהבה.

ואז פתאום, יום בהיר אחד (או ביום החמישי של הפסטיבל ליתר דיוק) התחילו להגיע הודעות בהולות מן הארץ: "מספר החולים עולה! סוגרים גבולות! סוגרים את השמיים! (אלוהים אדירים איזה ביטוי!) מבטלים טיסות. זה קורה בכל העולם!". נבהלתי. כן, ממש נבהלתי לרגע, ליותר מרגע. אמנם קוסטה ריקה היא גן עדן עלי אדמות ואם חייבים להיתקע בחו"ל אז קוסטה ריקה זו בהחלט בחירה לא רעה... אבל להיות שם בלי אפשרות לחזור? בזמן מגפה עולמית? למשך זמן לא ידוע?

כיממה וחצי, בין מופעים לחזרות לארוחות, ניסיתי להשיג חברות תעופה, את השגרירות הישראלית, סוכני נסיעות, ללא הואיל. מן הסתם כולם בטירוף והצפה. והוצפתי גם אני בבהלה.


קטן rewind: לפסטיבל Sound and Silence בקוסטה ריקה הגעתי ב 5 למרץ. כאמור הוזמנתי להופיע שם עם רומי וחאפיז. כבר מספר שנים שהפסטיבל הקסום הזה נותן לי במה עליה אני עפה עד שכרון חושים ממש עם השירה שאהבה נפשי, בתמיכת מבחר מוזיקאים נהדרים שרק שמחים על האפשרות לחבור אלי ולמילותיו של רומי. פינוק מטורף. כל פעם שאני שם, מרגישה איזו זכות גדולה נפלה בחלקי. לטבול את כולי בעמוק\מתוק הזה, מוקפת באומנים מוכשרים ופתוחי לבב.

ואני כל כך אוהבת את השירה הזו. אני מדברת אותה ומתמלאת בחסד, נשמתי מתרחבת ואמיתות הקיום הצפונות במילים (אודות אמון, חופש, אהבה, קבלה, אחדות, התמסרות...) מהדהדות בגופי ומציפות בי ערגה ועונג.

ואל תוך העונג הזה, מבעד לנייד שלי, החלו להישפך הודעות מהארץ: "עומדים לסגור את השמים! זה קורה עוד יומיים! זה קורה מחר! זה קורה היום!" החברים: "איך תחזרי? אולי תישארי בקוסטה ריקה? כאן כולם בבידוד." אימא: "תחזרי עכשיו! זה יכול לקחת חודשים! מוזיקאית מקומית: "גם בסאן חוזה (בירת קוסטה ריקה) מתחילים לסגור הכל"

ובעוד הראש מסתחרר במחשבות ותרחישים – "מה יהיה? להישאר? לעזוב? אני בכלל יכולה? והבטן מתהפכת בדאגה – "רק שיענו לי כבר בחברת התעופה",

שמעתי, אי שם מתוך סבכי התודעה, את חאפיז לוחש לי: "עזבי את המוכר לזמן מה. כל היבשות שבקיום נחות לצד קו המשווה בלבך. פרשי את חושייך וגופך. היפתחי לשמיים".

ואז רומי מוסיף את שלו: "התרחבות וכיווץ הם כשתי כנפיים. הביטי בי וראי אותי. ראי את יופיי, בין אם את מסתכלת על עצמך או על כל הבלבול והמהומה"

נרגעתי. לא מיד אבל נרגעתי.

מילים כמו טיפות רפואה. כמו קריסטלים בהירים שמטהרים ומתמירים את הבוץ למים צלולים.

כאלה הם עבורי השירים. עוגנים, מרפאים, חברים טובים לדרך, תזכורות לאמיתות העמוקות והמשחררות של הקיום, למקום אליו נשואות עיני, ובדרך גם מטביעות חותמת של יופי אין קץ על לבי.

חדשות היום מתריעות שסוגרים את השמים בישראל ועם מילותיו של חאפיז, מתחתי חושיי וגופי הדרוך ונפתחתי לשמיים בתוכי. שמי אי הידיעה. שמי המסתורין הגדול והאפשרויות הנצורות בכל רגע, שמי האינסוף הפותח כנפיו מתוך העולם המכווץ שיצרו פחדיי. . ונרגעתי. יהיה אשר יהיה. אין לי שליטה. יכולה רק לפגוש את החיים. ככה. כמו שהם באים. בכל דבר יש יופי. בכל דבר אלוהים.

בסופו של דבר אימי שתחייה מצאה לי טיסה הביתה עם אל על (לפעמים כחול לבן לא מכזיבים 😏). והנה אני כאן כמעט שלושה שבועות.

רוכבת על זרמי הגאות והשפל הנסתרים

הלוקחים אותי עוד ועוד

שוב ושוב

חזרה הביתה.




0 צפיות

                        הרשמו לקבלת מידע והשראה: