גם אותי כיסו החוחים - מפגש עם סשה בפסטיבל הסופי

עודכן ב: 7 ספט 2019

התיישבתי על ספסל מאחורי מתחם האוכל שבאשרם במדבר.

יום חמישי בערב. הפסטיבל הסופי השביעי.


במבטא רוסי הוא שאל אם אפשר לשבת לידי. בחור צעיר ובהיר בשנות ה-20 המוקדמות לחייו.

נוגס כדור שוקולד ולוגם מפחית ספרייט הוא אמר: "אני חייב להעביר את ההנגאובר. עוד מעט יש לי משמרת. אני עובד בפיצה. לחוץ שם. אתמול שתיתי כל הלילה".



השעה הייתה שבע בערב. אתמול בלילה היה די מזמן.


"ועדיין יש לך הנגאובר?"

במבט מבויש הוא אמר, "גם ביום שתיתי".

"למה?" שאלתי.

"כדי שאני אוכל להגיד את מה שיש לי בפנים. אם אני לא שותה אני לא יכול".


הרמתי עיני אליו והתבוננתי בו שוב כמו בפעם ראשונה.

פני ילד רכות חרף הזיפים הזהובים, עיניים כחולות גדולות כמו בודקות בחשש אם מותר לו להיות קיים. חייו הטילו סגר על פנימיותו. אז הוא שותה.

הרגשתי את הלב שלי כמו נשלף מתיקו ונשמט פתוח, רוצה לאסוף פנימה את הגוזל הפגיע הזה בלבוש גבר צעיר ולומר לו שהעולם אמנם קשה אבל יש בו גם אנשים טובים ודרכים ללמוד להוציא החוצה את מה שבפנים בלי לשתות.


הוא מספר לי שקוראים לו סשה (שם בדוי).

"אתה יודע סשה, יש דרכים להוציא החוצה את מה שמרגישים בלי לשתות."


"איך? אין לי ביטחון. למה בחורות רזות (הבנתי שהוא מתכוון ליפות) לא מדברות איתי? סליחה שככה אני מדבר אבל לפעמים אני שוכב עם בחורה ואז היא לא רוצה להמשיך לפגוש אותי. בנות לא אוהבת שגבר אין לו ביטחון. אני רוצה בת זוג לחיים."


שוב לבי נכמר. הוא ממשיך:

"יש אנשים שהולכים לסצנות של רוק כבד, מקומות קשוחים כאלה, כדי להסתיר שאין להם ביטחון"

אני קולטת את חולצת הרוק הכבד על גופו. צבעי אדום שחור על בד טריקו לבן.

"גם אתה כזה?"

שוב מבט מבויש. "כן".


"אתה יודע, אני חושבת שכמעט כל האנשים בעולם חווים חוסר ביטחון ואז מנסים לעשות כל מני דברים כדי להראות כאילו שיש להם ביטחון. כולם רוצים שיאהבו אותם. זה ממש בסדר שאין לך ביטחון. זה נורמלי. אם תזכור שזה בסדר שאין לך ביטחון, אולי יהיה לך יותר ביטחון".

"גדלתי בלי אבא"

"זה בטח היה קשה".

"לבנות יותר קל. מותר להן לבכות. לגברים אסור לבכות."

"בטח שמותר להם!"

"לא. בחורות לא אוהבות כשלגברים עצוב".

"אני דווקא מאוד אוהבת כשגברים מראים את רגשות הלב שלהם, את הקשיים, את העצב. לכולם קשה לפעמים".


הוא מסתכל עלי בפליאה וחוסר אמונה.

אלוהים אדירים הוא כל כך מתוק. איך אסביר לו שזה בסדר להרגיש, שזה בסדר להראות, שזה בסדר להיות, שהפגיעות שלו מקסימה, שמגיע לו להיות אהוב ואוהב, שיש עולם אחר מלבד העולם הקשוח שהוא מכיר.


איך אסביר לו כשאני עצמי לא תמיד בטוחה.


אני מנסה.



"את מנחה פה? את כמו פסיכולוגית"

"כן". אני מחייכת.

"אני אבוא מחר לסדנה שלך".

"בוא" אני אומרת לו. "אשמח. רק זכור שזה בבוקר. אל תשתה הלילה כדי שתוכל לקום".

הוא מחייך ואומר: "עזרת לי".


10:00 בבוקר, הסדנה שלי. קראתי לה מסע במילים וצלילים כי זה פשוט כך. שעה וחצי בהן אני מדברת שירה סופית בליווי מוזיקלי חי והקהל שט על פני המילים והצלילים.

אני רואה אותו מגיע ואז מתיישב ומקשיב. מדי פעם אני קולטת אותו נע בחוסר נוחות ומסתכל סביבו במבט מבולבל אבל אני עצמי כבר צללתי אל תוך המילים שהופכות בפי לחלליות של אור בתוכן אני שטה חסרת משקל. כמה אני אוהבת לדבר שירה.


בסוף הסדנה ניגשים אלי אנשים רבים וגם הוא.

במבט חסר ישע ומעט עגמומי הוא אומר לי: "לא הבנתי כלום".


אני מביטה בו. נפש רכה ומיוסרת, גוזל פגיע בחולצת רוק כבד.

צמא לאהבה.

כמו כולם.

סשה. אני רוצה לחבק אותך. אני רוצה להרוג את כל חרדותיך. אני רוצה לקרצף מלבך את כל אותן אמונות מכאיבות ומגבילות שליפפו עצמן מכורח חייך הקשים סביב הכוח החי של נשמתך היפה והזכה.


"לא הבנתי כלום" הוא חוזר. "אולי בגלל שאני רוסי".

"בוא אסביר לך במשפט אחד" אני אומרת.


אני יודעת שיקשה עליו להבין אבל אומרת בכל זאת:

"אהוב את עצמך, לא משנה מה".


הוא מסתכל עלי בתמיהה ואני חוזרת: "אהוב את עצמך, לא משנה מה. מותר לך להרגיש את כל מה שאתה מרגיש. אתה שומע? בכל רגע מותר לך להיות בדיוק מה שאתה. עצוב, שמח, כועס, מפחד, מבולבל, מקנא, מותר לך. זה אנושי וזה יפה. אם הבנת את זה, הבנת הכול".

"זה קשה" הוא אומר.

"אני יודעת" אני עונה.


כי אני יודעת.


מאוחר יותר אני רואה אותו מפטפט על הדשא עם חבורה של בני גילו. אני לא יודעת אם שתה, אם הוא שלו או חרד, עצבני או נינוח, אם הוא מוציא את מה שיש לו בפנים או לא. אני מקווה שהנערה החיננית לידו קולטת את יפי הלב העדין והרגיש הפועם בחזהו של הגבר הצעיר\בהיר שיושב לצידה בחולצת רוק כבד.


סשה. אני מאחלת לך מכל לבי שהחיים ייטיבו אתך. שהם יובילו אותך בנתיבים של ריפוי שיאחו את פצעי לבך המיוסר. אני מקווה לפגוש אותך בפסטיבל הסופי עוד כמה שנים, קורן ובוטח בעצמך, אולי מנגן כלי נגינה, אולי חבוק עם בחורה יפה ששמחה להיות זוגתך. ונתחבק ותספר לי על הדרך שעברת, על האנשים שפגשת שעזרו לך, על תובנות שהיו לך, על העבודה או הלימודים שאתה עכשיו מושקע בהם, שמביאים לך שמחה וסיפוק.


ולסיום אספר שבמהלך כתיבת סיפור זה, עלו בראשי כמה משפטים מתוך שיר של רומי. ואותם מגישה כזר שושנים לכל הלבבות הפצועים באשר הם:


"אהבתי אומרת: הבט וראה אותי.

עשיתי את כל הדרך הזו בצפייה אליך, בלי נעליים או צעיף.

אני רוצה שתצחק. אני רוצה לאהוב ולהזין אותך.

הו מרירות מתוקה. ארגיע וארפא אותך. שושנים אביא לך.



כי גם אותי כיסו פעם החוחים".



36 צפיות

                        הרשמו לקבלת מידע והשראה: