היופי שאנחנו אוהבים
"תנו ליופי שאנחנו אוהבים להיות מה שאנו עושים. ישנן אלפי דרכים לכרוע ולנשק את האדמה" ~רומי~
סיפור קטן.... שמתרחש במחולות עין שמר בהם אחסנתי את כל חפצי בשעה שנדדתי בעולם. אתמול חזרתי ממסעות (ארה"ב, אנגליה, הולנד, פורטוגל, סיני) שהעבירו אותי מרחבים חיצוניים ופנימיים כאחת, והיום ביקרתי במחסן בכדי להוציא את קלפי הרומי שלי. בזמן היעדרותי נערמו ההזמנות.
מנהל המחסן בחור חביב ואדיב. כבר מספר פעמים הוא עזר לי לחטט בכל הארגזים, להוציא מן המחולה ואז שוב להכניס את קלפיי האהובים שבצורתם הגולמית נראים (בתמונה המצורפת, שמאלית למטה) כמו פלטות ניר גדולות בהן כל הקלפים מחוברים זה לזה (אני עצמי מפרקת את הפלטות ואוספת את הקלפים לחפיסות בהתאם להזמנות שמקבלת). אין לו, למנהל המחסן החביב, מושג מי זה רומי אך בזמנו הוא גילה סקרנות ואז יום אחד למרבה הפלא פגש את הקלפים (בצורתם הלא גולמית) אצל מכר, חיבר בינם לבין הפלטות של אותה אישה רוחניקית מפרדס חנה, והתלהב מכך שהם מאוחסנים אצלו. מאז, בכל פעם שאני מגיעה למחסן, הוא קורא, "הנה זאת מהקלפים!" בוחר קלף ומבקש שאסביר לו. . היום כשבאתי היה לידו חבר. "הנה זאת מהקלפים!" קבלת הפנים הרגילה. ובעודו עוזר לי להעמיס את הפלטות לאוטו הוא מאיץ בחבר: "תבחר קלף!" החבר, מתבונן באחת הפלטות ובאופן אקראי בוחר וקורא באטיות. (הקלף הנבחר מצורף לפוסט). "וואלה" הוא מהנהן בפנים רציניות. "מתאים בול. עם סבתא שלי בבית חולים וכל זה....",. אני מבחינה בהבהוב של עצב על פניו. את הקשר בין סבתא בבית חולים למילים שבקלף המדובר לא יודעת. אבל כן יודעת איך מילותיו של רומי, כמו פנינים זכות, כמו טיפות מים צלולים, נוחתות בלבו של כל אדם בדיוק מושלם, יוצרות אדוות, מחברות חיבורים, חודרות אל תאי הנשמה כמו מכשיריו של מנתח מבריק שחותכים בבשר החי וחודרים לנקודה הכאובה עמוק בפנים בשביל לנקז את המוגלה. סבתא בבית חולים והקלף מתאים בול. "אם אימא שלי הייתה קוראת היא הייתה מתחברת" הוא אומר. "היא אוהבת את כל הדברים הרוחניים האלה". אל מול עיני צפות תמונות, כמו בועות סבון שקופות, כמו רקמה עדינה ושברירית שזורה בחוטים דקים של לבבות אדם: בן, אימא, אימא של אימא, סבתא, נכד, בית חולים, דם, קשרי דם, משפחה, פרידה, כאב, חיים, מוות, חיים, אהבה. עובר בי אימפולס של רגע ובו ברגע נזכרת שיש לי כמה חפיסות אסופות של קלפים באוטו. אני ניגשת, מוציאה אחת ומגישה לו. "תן מתנה לאימא" אני אומרת. הוא מופתע ונרגש. מנהל המחסן מחייך חיוך של נחת. כאילו ברור היה לו שכך אעשה. ובלב שלי מים צלולים. זה מרגיש כמו שמחה. כמה נעים לתת. הלא זהו היופי שאנחנו אוהבים. לא כך? טוב להקשיב לאימפולסים. אני מתאמנת בזה. זוהי דרכי להשתתף במשחק חיים זה שכולו ריקוד עדין בין כאב לאהבה. בו כולנו מחוברים בחוטים שקופים של לידה ומוות, אבדן וברכה. יערות האמזונס בוערים ואני לא יודעת מה לעשות. אבל עדיין יכולה לכרוע ולנשק את האדמה. .
