יופייך הנצחי- הגיגים על שיר של רביע

לפני די הרבה זמן נתקלתי בכמה שורות של המיסטיקנית הסופית Rabia, ומשהו בהם הפעים והרטיט אותי. ואם זאת, מודה שלא באמת ירדתי לסוף דעתה. "אלוהים. אם אוהב אותך מפחד גיהינום, שרוף אותי בגיהינום. ואם אוהב אותך בתקווה לגן עדן, סגור בפני את דלתות גן העדן. אבל אם אוהב אותך למענך בלבד, אל תמנע ממני את יופייך הנצחי". משהו בי, אולי המוח ההישגי והמטרתי שלי, לא קנה את הפסוקים המבקשים "לאהוב אותך למענך בלבד". או קיי זה נורא יפה וזה, ואני הרי אוהדת שירה סופית ידועה, אבל תחלס, מזת'ומרת? למה לשרוף או לסגור כי אני רוצה כך או כך? אסור לרצות??? לפני כמה שבועות (בחנוכה), נתתי לעצמי מתנה והלכתי לשבת שלושה ימים ריטריט בעין דור (עמותת תובנה). שלושה ימים של מנוחה מעשייה אינטנסיבית (ללמד ללמד ללמד), מנוחה עמוקה בתוך מרחב שקט שרק מזמין להתמסר לתנועת הנשימה הנכנסת יוצאת ולחיה הרכה של הגוף האוהב את שהוא אוהב (The soft animal of your body that loves what it loves- Mary Oliver http://www.rjgeib.com/thoughts/geese/geese.html). לשבת ריטריט זו אחת התענוגות העמוקים שלי. לנוח בתוך התנאים העוטפים המאפשרים מגע ישיר עם הרטט החי של הדברים, ההזדכות שנולדת מתוך התבוננות שקטה בלתי אמצעית במה שעולה מרגע לרגע, מרחבי השקט הפנימיים שנפתחים עם התרגול שמעמיק ככל שחולפים השעות והימים, ולא, לא שאין מחשבות, סערות, כאב ושאר מני ירקות, אבל השקט מאפשר לשאת את הכל ברוך וחסד. כבר שנים אני מתרגלת מדיטציה ולמודה היטב בעקרונות המיינדפולנס המספרים שאין לאן להגיע (חוץ מלכאן) אנחנו לא מנסים לשפר, לתקן או לשלוט בחוויה שלנו. אני תלמידה טובה, גם מורה, משננת את התורה ומלמדת אותה רצו ושוב. אך מסתבר שההתניה שמניעה אותנו לעשות דברים ב ש ב י ל...... היא כל כך מעודנת, עמוקה, ומוטמעת. וכך זה נחת עלי. אולי ביום השני של הריטריט, יושבת באולם המדיטציה בעיניים עצומות ומביאה תשומת לב עדינה, שוב ושוב (בואי שוב), לתחושות גופי ולתנועה של תודעתי, פתאום אני קולטת... שאני עושה את זה! תשומת הלב שאני מביאה לעצמי בסבלנות ושיטתיות כיאה למתרגלת מנוסה, נגועה באופן חמקמק ומעודן עד מאוד ברצון שיצא מזה משהו -- שלווה, שקט, התמוססות, אחדות, בהירות (you name it) ומנגד להיחלץ מהבלגן המנטלי רגשי שהצטבר בי בחודשים האחרונים. נכון, הכי טבעי בעולם ועדיין... ואל תוך הראש שלי, כמו הבזק פתאומי של ברק, הבהבו המילים של Rabia. "אלוהים. אם אוהב אותך מפחד גיהינום, שרוף אותי בגיהינום. ואם אוהב אותך בתקווה לגן עדן, סגור בפני את דלתות גן העדן. אבל אם אוהב אותך למענך בלבד, אל תמנע ממני את יופייך הנצחי". שרוף אותי בגיהינום וסגור בפני את דלתות גן העדן נשמע אולי קיצוני. אבל באותם רגעים, יושבת בעיניים עצומות בדממת אולם המדיטציה, הבנתי משהו שמן הסתם כבר ידעתי אבל עתה העמיק לרבד נוסף; הנכונות לבוא במגע מלא, עמוק, נוכח, בלתי מתפשר עם החיים האלה עצמם, המתגלים בתוכנו מהבזק של רגע להבזק של הרגע הבא (שגם הוא הרגע הזה)... היא לא למען, וגם לא למען לא. זה זה. למענך בלבד אוהב אותך. למען הנגיעה הזו, הנשימה הזו, הפעימה הזו, שעכשיו, ועכשיו ועכשיו. המגע שאני נוגעת באלוהים (החיים) הוא לא כדי שיהיה לי טוב או כדי שלא יהיה לי רע, זה לא כלי או אמצעי או הדרך אל.... זה הדבר עצמו. "יופייך הנצחי". וכעת האתגר, לתרגל את זה כשאני חולה. פפפ.... יש לאן לשאוף 😉 שבוע טוב!


                        הרשמו לקבלת מידע והשראה: