כשנפרדתי מ"בואו באשר תהיו"

דברי פרידה שהקראתי בסוף מופע הפרידה של "בואו באשר תהיו" "אני מושיט ידי לפיסת עץ, היא הופכת ללירה. אני נוהג ברשעות, זה מתגלה כעזרה. אני אומר: אל ייצא איש למסע בחודש הקדוש, ואז אני יוצא וקורים דברים נפלאים". ~רומי~ לא ברור איך בדיוק דברים מתרחשים ולמה. אנחנו באמת שלא יכולים לצפות או לדעת הרבה בחיים הללו. אולי המסע עם בואו באשר תהיו התחיל בהודו לפני כ 25 שנה, עם הספר שמצאתי בשוק בבומביי. ואולי לפני שמונה שנים כשפגשתי את נתנאל גולדברג במעגל תפילה קטן שהוביל בפרדס, וחשבתי לעצמי וואו הוא שר יפה. בא לי לעשות אתו משהו. אבל באמת שלא יכולתי לתאר או לשאר שאותה יצירה שרקמנו יחדיו, כמעט כלאחר יד, תזכה במהלך השנים להדהוד כל כך עמוק וחזק. אז ידעתי רק שאני אוהבת את רומי ובא לי ליצור. אני מושיט ידי לפיסת עץ והיא הופכת ללירה. את המופע הראשון של בואו באשר תהיו קיימנו ב-17- לדצמבר 2010, ליל הכלולות של רומי, במקלט קטן בגבעתיים שתפקד בזמנו כמרכז רוחני בשם אשרם בעיר. זוכרת איך ארגנתי בחפזה רשימת דיוור והפצתי לכל עבר (עוד לא היה לי פייסבוק). הייתי חדורת תשוקה ומרץ. זוכרת שכתבתי "גם אם תקבלו מייל זה אלפי פעמים, אני מקווה שעדיין תרצו לבוא". ובאו כ 20 אנשים, רובם חברים, אחדים מהמיילים, חלקם מהפרסום של האשרם. ערב קטן ובושרי למדי, זוכרת שאפילו הגברה לא הייתה. לא היה לנו מושג איך שזירה זו של שירה מדוברת ומושרת תתקבל ע"י קהל, אם הסיפור יעבור, אם לא ישעמם, אם המילים יובנו. ואת שקרה שם אותו ערב לא צפינו וגם יכולנו לצפות. אולי זה קרה בגלל ליל הכלולות, שהוא לילה מקודש בחוגים סופים. אולי משום ששתיתי יותר מדי יין, או בואו נגיד מספיק יין בשביל שהקצוות החדים של מוחי שתכופות מחזיקים אותי דרוכה וחוששת, כלומר נפרדת, יתמוססו וירפו. ואולי רומי עצמו החליט להעניק את בירכתו לאותה בכורה ראשונית ונסך עלינו מטובו. אבל תהא הסיבה אשר תהא, אני זוכרת שמשלב מסוים בערב ההוא חשתי איך כמו נפלנו אל בין המיימדים, שצנחנו אל מקום רוטט חסד ודממה (על אף המילים שדוברו והשירים שהושרו) ושהילה של ערגה מתוקה עד כאב, עוטפת ואוספת את כולנו אל תוך ברכה של היזכרות. וכך זה התחיל. לפעמים דברים פשוט רוצים לקרות. זה אפילו לא תלוי בנו. ואותו ערב ראשון ובושרי ספוג יין וחסד הפך לעוד ועוד ערבים שהפכו למופע בפסטיבל הסופי שהפך למופעים נוספים באולמות מלאים שהפכו למסע נוקב שמוצא אותי עומדת כאן היום במופע הפרידה, אדם אחר משהייתי כשיצאנו לדרך. במה זה לא דבר פשוט. זה חשוף ומעמת (גם ב ע' גם ב א') ומעמיד את כל דפוסי האישיות באור זרקורים בוהק. לפעמים שורה הברכה כמו באותו ערב ראשון. המילים הופכות נשיקות ספוגות יין בתוכן קהל ובמה נעלמים אל תוך מעשה אהבה גדול עם אלוהים. אבל לפעמים הקסם לא קורה. הבמה נשארת במה והקהל קהל והמילים נותרות מילים יפות שנלמדו בע"פ. ולמדתי לראות בעיתים אלו חלק מן הדרך. אהבתי לרומי עברה משברים ותהפוכות שהשליכו אותי אל תוך תהומות הנשייה של חשבון הנפש והחיפוש. דרכו פגשתי את צוקי ותהומות ליבי, את מגדלי האגו המתמרים בי, את ההיאחזויות העיקשות ואת חומות ההתנגדות. דרכו למדתי ועוד לומדת (לא פעם בסתירת לחי) ענווה, והתמסרות. (מי שנכנס לזה המקום ואומר "הנה אני" חייבים לסתור לו)~רומי~ ושמונה שנים של שותפות. זה לא הולך ברגל. גם כשמדובר במופע על אהבה. אולי בעיקר כשמדובר במופע על אהבה. הרבה מים עברו בנהר של בואו באשר תהיו. גם מאחורי הקלעים. כעסים וריבים ושיחות השלמה, תקשורת מקרבת ותקשורת מרחיקה. אני רוצה להודות לשותפי נתנאל גולדברג, לא מובן מאליו שעשית איתי את הדרך הזו, שעשינו אותה יחד. כפי שאומר רומי "להיות בן אדם זה כמו להיות מלון אורחים" ואורחים היו הרבה. לא מעטים היו הפעמים בהם במקום לומר זה לזו בוא או בואי, עמד לנו על קצה הלשון לכי או לך באשר תהיה. מלון אורחים. להיות בן אדם. אבל לזכות שנינו יאמר, ואני חושבת שתסכים איתי, שמבעד לכל חילוקי הדעות, הדפוסים המתנגחים והבדלי התפיסה, פעמו בנינו תמיד (או לפחות לרוב) מחויבות לאמת, כבוד ואהבה. והמילים בואו באשר תהיו, שהן כה פשוטות ואם זאת נושאות בחובן עומק מהפכני, ממשיכות להיפתח בפני כמו עלי כותרת של פרח, לחשוף לי עוד ועוד מרזיו וסודותיו של ליבי. מקרבות אותי כל הזמן עוד ספח עוד טפח, עוד זרזיף ועוד טיפה אל דלתו של האהוב, מגלות לי את נצחיותה של הדרך על אינסוף רבדיה, הקוראת אותנו אליה חזרה שוב ושוב. גם אם נדרתם אלפי פעמים. אפשר ומותר, לא זה לא מאוחר. מסע זה הוא לא מסע של ייאוש. ולאורך השנים בהן הופענו, עם כל מה שעברתי מול עצמי, מול השותפות הזו, מול רומי ובכלל, הלכה והעמיקה בי תפילה שרוצה להביע אותה כעת במעמד פרידה זה. אני מאחלת ואף מבקשת מכל מי שהיה באחד המופעים שלנו וננגע, לא להשאיר את המפגש עם רוחו והווייתו של רומי אך בגדר חוויה. אני מתפללת ומייחלת שהמילים בואו באשר תהיו יחדרו לכל תא ווריד ונים בגופנו, שיהוו עבור כולנו תרמיל מסע, תמרור דרכים, כוכב מאיר ולחם יומנו. שאת המילים הכה פשוטות וכה מהפכניות הללו , נהווה, נהיה, ונהדהד סביבנו, לשכנינו (גם לאלו שמעבר לקו הירוק) שיהיו לטוטפות בין ענינו. וזו עבודה. זה לא קל. אומר רומי "עבוד! המשך לחפור את הבאר" אבל תחלס, מה כבר נותר לנו לעשות בחיינו. "יש לנו דרך מן הגלוי אל הנסתר יש לנו דרך מן הבית אל הגן. והגן שופע שושנים הלוחשות, בואו". ~רומי~

תודה.


                        הרשמו לקבלת מידע והשראה: