עיני ירח (Abigail)

הנה לכם סיפור: אבל לפני שמספרת אותו רוצה קודם לומר שבמופעים ובסדנאות שלי אני לא פעם אומרת: השירים הללו...הם לא רק מילים יפות שנוגעות בלב... הם הוראות הפעלה.

באחד משיריו הגאוניים חאפיז אומר: "בואו נודה! כל אחד שאנחנו פוגשים, אנחנו בעצם אומרים לו או לה: אהוב אותי. אנחנו לא אומרים זאת בקול רם אחרת מישהו יזעיק משטרה.... אבל חישבו על הדחף העז הזה שלנו להתחבר.... מדוע שלא נהיה אנחנו אלו, החיים עם ירח מלא בכל עין, אשר תמיד אומרת בשפת ירח מתוקה זו את מה שכל עין אחרת בעולם, כל כך רוצה לשמוע".

אז הנה הסיפור:

עיירה קטנה וחמודה באנגליה בשם טוטנס (Totnes). טוטנס היא אולי המקבילה הבריטית של פרדס חנה הישראלית. בירת האלטרנטיבה והרוחניקיות של אנגליה. ערב. אני עולה במעלה הרחוב הראשי לכיוון הסופר. בדרך אני עוברת על פני נערה\אישה צעירה--בלונדינית, חיוורת וטרוטת עיניים, מכורבלת בפינה של אחת החנויות הסגורות. היא יחפה, לאק כחול על ציפורניה, קעקוע על זרועה. נראית רע. אני מעיפה בה מבט. בראשי עולות מחשבות נוסח "כמה מצער שיש אנשים במצב כזה. אני מקווה שהרשויות דואגות לה" וממשיכה בדרכי.

יש הרבה אנשים במצב כזה וגרוע יותר, הרי אנחנו פוגשים בהם כל יום. ומה כבר אפשר לעשות? ועוד מחשבה עולה בי: "מזל שאני לא במצב כזה". בסופר אני קונה את שהייתי צריכה וחוזרת. שוב עוברת על פניה, היא עדיין מכורבלת בפינת החנות, שוב מעיפה בה מבט והפעם היא מרימה ראש ומביטה בי חזרה ואני מחייכת. אני רוצה להראות לה שראיתי אותה, "זה המעט שיכולה" חושבת לעצמי, וממשיכה בדרכי.

יש הרבה אנשים כאלה. מה כבר אפשר לעשות? מחר יש לי הופעה.

ואז איזה אינסטינקט או דחף פנימי או משהו...קשה לדעת....עוצר אותי. אולי זה קשור לשיחה שהתקיימה בקבוצת חברים בוואטסאפ לפני מספר שעות-- על הצורך שלנו להיראות זה בפני זו. אולי לא. אין לדעת. אימפולס.

אני מסתובבת, ניגשת וכורעת לידה. "את בסדר?" "לא ממש". "רוצה לספר לי מה קרה?" והיא מגוללת סיפור על חבר שמת מסמים, על הורים שמתו כשהייתה קטנה, על סבתא שגידלה אותה ומתה גם כן, על חיים ברחוב, על בדידות, על רצון למות גם היא. יש לה עיניים גדולות כחולות ועצובות, היא נראית מסוממת אבל מדבריה מסתמן שהתרופות הפסיכיאטריות (נוגדי דיכאון וחרדה בכמויות גדולות) הן שמעניקות לה מראה מסומם והיא אכן לא נשמעת מסוממת, רק מיואשת ועצובה עד מוות. "אף אחד לא רואה אותי" היא אומרת. "עוברים על פני כאילו אני לא קיימת". "אני מבינה" אני משיבה. ואז חושבת רגע ומוסיפה: "אני בעצם לא באמת מבינה, כי אף פעם לא הייתי במצב כזה, אבל לא פעם הרגשתי זוועה. וגם לי חשוב שייראו אותי. אני יודעת כמה כואב להרגיש שלא רואים אותך". היא נאנחת. "איך קוראים לך?" "אביגיל". Abigail "שם יפה".

יש הרבה אנשים במצב כזה, ולאחת מהם קוראים אביגיל.

"החיים מחורבנים" . "אני מבינה" אני שוב אומרת. ואני באמת מבינה. מה, אני לא מרגישה לפעמים שהחיים מחורבנים?

"אבל את יודעת, זה יכול להשתפר. דברים משתפרים לפעמים". היא שוב נאנחת. "אין לי כוח יותר. החיים חובטים בי כל הזמן ואין לי כוח להאמין שדברים יכולים להשתנות". עיניים גדולות עצובות, פנים חיוורות, שיער בהיר משוך לקוקו, זרוע מקועקעת. אני מתבוננת בה. מה אני יכולה לומר לה ממרום מעמדי הנשגב והבטוח--אורחת בעיר, יש לי נעליים על הרגליים, כסף בארנק ומחר הופעה. והורים. יש לי הורים, שכמה שקשה ומסובך לי אתם, עדיין חיים ואוהבים אותי ולעולם לא יתנו לי לחיות ברחוב אם חס ושלום מצבי יתדרדר. אני לא יכולה לקחת אותה הביתה. שיעור מיינדפולנס? שימי לב לנשימה? שיר של רומי? שיחת מוטיבציה על שינוי דפוסי מחשבה? ברור שלא. יש הרבה אנשים במצב כזה ומה כבר אפשר לעשות.

עובר בי עוד אימפולס של רגע. "אביגיל. אני יכולה להזמין אותך לפיצה?" חיוך קלוש על שפתיה. "זה יהיה נחמד". (That would be lovely)

אנחנו הולכות לפיצרייה. "מה את רוצה?" היא מזמינה פיצה עם עוף. אני שולפת את הארנק ומשלמת. שבע וחצי פאונד. הפיצה מגיעה חמה וריחנית עטופה בקופסתה, כל כולה משדרת חמימות, נועם ונורמליות. תמונות של משפחות עליזות מסדרות טלוויזיה אמריקאיות, שסועדות יחדיו מדושנות נחת, קופצות אל מול עיני.

היא לוקחת משולש בזהירות וטובלת ברוטב שום, גבינה חמה נוטפת על אצבעותיה הדקות. אני מתבוננת בפנים העצובות והחיוורות שנדמה שמתרככות מעט תוך לעיסת המאפה העסיסי.

"דברים יכולים להשתפר" אני אומרת. "זכרי זאת". "את טובה" היא אומרת. "קחי את המייל שלי. ספרי לי איך הולך לך". היא מתקתקת אותו אל תוך הטלפון שלה. לפחות הוא לא ילך לאיבוד על איזו פיסת ניר. אנחנו יוצאות החוצה. אני מושיטה יד לשלום, היא רוכנת לעברי ואני נענית לחיבוק. גוף שברירי, גבוהה ממני בראש וחצי, אני כמעט שומעת את הלב שלה דופק. "תודה". היא אומרת. עיניים גדולות כחולות בפנים חיוורות עצובות. אבל אולי טיפה פחות. טיפה. "דברים יכולים להשתפר" אני שוב אומרת. "באמת. תאמיני בכך". ואנחנו נפרדות.

אחר כך אני חשובת על כך שרציתי לומר לה שיש לה עיניים יפיפיות ושאני יודעת שהעיניים הללו יכולות ללמוד לראות אחרים כפי שהיא רוצה שייראו אותה. אם תכתוב לי אגיד לה. וגם חושבת שרציתי לומר לה שאם הייתי לה טובה, שתגמול לי בכך שתיראה איך יכולה היא להיות טובה לאחרים שלא שפר עליהם גורלם. כי הנכונות לעזור, גם כשמאוד מאוד מאוד קשה, היא לפעמים מה שגורמת לגלגל הגורל האכזר להתהפך. אם תכתוב לי אגיד לה. ובינתיים אומרת כאן. הלוואי שכל מי שקורא פוסט זה יחליט לשים לב, ולו פעם ביום, ולו פעם פעמיים בשבוע, לאחד מאותם אנשים, שמטעמי אי נוחות, מבוכה, דחייה או סתם הצפה רגילה של ענייני יומיום, אנחנו מתעלמים מקיומם. אני עצמי בטוחה שעוד אשכח או אתעלם מלא פעמים אבל מתכוונת לנסות.

יש הרבה אנשים במצבים כאלה ומה כבר אפשר לעשות. אבל לכל איש יש שם שנתן לו אלוהים ונתנו לו הוריו ולזו קוראים אביגיל. ואני רוצה לקוות שמתוך אימפולס של רגע, שגרם לי להסתובב ולגשת במקום להמשיך לענייני החשובים כפי שעשיתי בעבר מיליון פעמים, עשיתי הבדל קטן בחייה, ולו לשעה, לו לכמה רגעים בהם אכלה לצידי פיצה עוף עם רוטב שום. רוצה לקוות שברגעים אלו היא הרגישה טיפה פחות לבד בעולם אכזר, שהיא קיימת ושאפשר לראות אותה.

"מדוע שלא נהיה אנחנו אלו החיים עם ירח מלא בכל עין. אשר תמיד אומרת בשפת ירח מתוקה זו את מה שכל עין אחרת בעולם כל כך רוצה לשמוע" (חאפיז). זה לא רק מילים יפות שנוגעות בלב. זה הוראות הפעלה.