שיתוף חשוף (מ-2017) -- אני ורומי

עודכן ב: אפר 3

שיתוף חשוף: השיתוף הזה הוא שיתוף ארוך וחשוף. אני מניחה שהוא יגיע לאנשים רבים שאני לא מכירה ובטח גם לרבים שאני מכירה ביניהם תלמידים שלי, אנשים שהיו במופעים ובסדנאות שלי ועוד. היו לי לבטים אם נכון או לא נכון לשתף תהליך כל כך אישי אבל כפי שאמר המאסטרו גלאל-א-דין, וכפי שמתנוסס על הקיר שלי, "מעבר לנכון וללא נכון ישנו שדה" ומקווה לפגוש את מי שקורא פסט זה שם. אולי המסע שלי יהדהד באנשים שעוברים דברים דומים, ואולי לא, אבל בכל מקרה מרגיש לי שכולנו עוברים מסעות שלוקחים אותנו גם למחשכים ותהומות וככל שנסכים להיות חשופים ופשוטים באנושיותנו, כך יגדל ויתרחב הלב הכלל-אנושי שיכול להחזיק ולהכיל הכול בחמלה עמוקה ותבונה.

כבר זמן רב חושבת לחשוף משהו מהמסע הפנימי שלי עם "בואו באשר תהיו" ועם רומי. ועכשיו, אחרי כמעט שנה מאז המופע האחרון הפתוח לקהל הרחב, רגע לפני המופע הבא בתל אביב והטיסה שלנו לפסטיבל ביוון בספטמבר, אולי הגיע הזמן.

כמעט שבע שנים עברו מאז שנבט בתוכי הרעיון ליצור מופע על המשורר הסופי גלאל-א-דין רומי. שבע שנים. זה חתיכת מספר. שבע שנים של מסע מכונן, מדהים ולעתים מטלטל וכואב. מסע שהפך את עורי, בחש בקרביי ושינה אותי.

כאמור, זמן מה מרגיש לי נכון לשתף משהו מכל מה שעבר ועוד עובר עלי אל מול אותה דמות אגדית מהמאה ה-13 שכבשה את המערב ובזמנו את לבי, בעוצמות שקשה להבין. רוצה לתת הצצה אל אחורי הקלעים של אותה אלהיה, שעומדת על הבמה ומדברת את רומי ואז מפרסמת חלקי שירים ותמונות מרגשות מהמופעים. ובעצם רוצה לגלות לכל אותם אנשים שבאים למופע שלנו, לפעמים שוב ושוב, שאותה אלהיה ששולחת ניוזלטרים ומסתערת על הפייסבוק במרץ לפני כל מופע כדי לשווק, להפיץ ולגרום לאנשים לקנות כרטיס, בכל פוסט מחפשת מה הפעם לומר כדי להדביק קהל פוטנציאלי בקסם ובעוצמה של היצירה הפלאית הזו שמגישה את רומי לעולם, אותה אלהיה בשנים האחרונות לפעמים לא מבינה מה היא עושה, מתקרבת מתרחקת מתקרבת, שואלת מה פשר הדבר הזה שהגיע לפתחה ולאן לעזאזל זה לוקח אותה.

המסע שלי עם רומי התחיל מאהבה יוקדת. לא אגזים אם אספר שכל שיר שהייתי פוגשת לקח אותי אל תוך סוג של חוויה אורגזמית; המילים פילחו את גופי ברטטים של ערגה והתרגשות ששטפו את כל ישותי בעונג שדרש לפרוץ אל העולם. במשך כמה שנים רומי היווה את ציר חיי, המנוע לקיומי, הסיבה והמסובב של כל מה ומי שאני. ינקתי את מילותיו כמו אוויר לנשימה, כמו חלב אם, התקשיתי לפתוח את הפה בלי לצטט אותו, הוא היה החבר הכי טוב שלי, המורה שלי, המאהב והאהוב שלי. חייתי מהופעה להופעה נפעמת מההד ש"בואו באשר תהיו" מייצר סביבו, מהזכות שנפלה בחלקי כך לעמוד על במות ולדבר את שיריו, ואם אהיה כנה גם מכך שאריאלה הקטנה (כך גדלתי ובמישורים רבים נשארתי), קיבלה חשיבות ומשמעות. מצד אחד קדתי ביראה וענווה בפני הוד ההתרחשות, ובו זמנית כל זהותי הפכה כרוכה וקשורה להיותי אלהיה\רומי. מנוע עיקש ונחוש טרטר בתוכי, דורש לנסוק, להמריא, לקבל את מקומו בעולם, לקדם את המופע, את רומי, אותי.

ואז דברים החלו להשתנות. בדיעבד אני יודעת שזה היה בלתי נמנע. דרכו של כל מחפש חייבת לעבור מבעד לאותו משעול נורא ונפלא ומרהיב ומחריד שמנפץ את המוכר, מכריח אותנו לשחרר אחיזה בכל מה שמרכיב את זהותנו ומשליך אותנו אל תוך מחשכי ארץ לא נודעת שאקרא לו (ולא רק אני כך קוראת לו) "מוות". וככל שהאחיזה חזקה יותר כך המכה קשה יותר.

התחילו להגיע סימנים-- כבר לא חשתי את אותה תשוקה, משהו כבר לא היה אותו הדבר, קול פנימי לחש לי: "זו כבר לא אותה האהבה, תרפי"-- והתעלמתי. כי מה פתאום להרפות מהיהלום המופלא הזה שהוא פרי תשוקתי ואהבתי הבוערת, שממלא את הבור בבטני, מביא אור לעולם, מעניק משמעות לחיי, ולי זכות קיום. אבל הפער הלך ונפער עד שלא יכולתי יותר להתעלם. לא אספר את כל פיתולי הדרך עד הלום, רק אזכיר כמה ציוני דרך דוגמת אירועים גדולים שהרמתי לכבוד ליל הכלולות של רומי, הנסיעה לפסטיבל ביוון קיץ שעבר, ועוד. אירועים שלכאורה נצצו בנגוהות של זוהר והצלחה אך שחוויתי בהם את החריקה באופן צורב וחד. ולא קל לי לכתוב זאת כי מדובר באירועים אליהם הגיעו הרבה אנשים בהתלהבות והתרגשות ולא מעט יצאו באורות, כי הרי המילים והמזיקה בכל זאת עושים את שלהם. אבל היו גם רבים שהרגישו את ההחטאה והתאכזבו, ומה שחשוב הוא שאני ידעתי. אבל הונעתי עדיין מתוך אותו מנוע ישן ועיקש שחרד להישאר בלי, שהתקשה להודות שמרקם המציאות הפנימית שלי משתנה ושמשהו בי כבר לא מתחבר כמו פעם, משהו כבר לא קורה לי, לא קורא לי, שרומי הפך לי זר.

בסוף הרפיתי. בעצם הרפיתי כמה פעמים כי התניית הלפיתה סביב הזהות המוכרת (כמו תינוק שלופת אצבע מושטת) היא כה חזקה ונדרשתי לשחרר אחיזה שוב ושוב. וזו לא הייתה הרפיה רכה בשלב זה. הרפיתי כי החיים כופפו לי את הידיים ודפקו על אצבעותיי עם פטיש. הרפיתי כי להמשיך לאחוז היה כואב ומתיש מדי ותחלס חסר תוחלת. הרפיתי כי לא הייתה ברירה וחשתי פיסות יבשות של כל מה שהכרתי כעצמי נושרות אל האין. כבר לא ידעתי מי אני ומי זה רומי, ובהתייחס למילים האלמותיות "בואו אשר תהיו" כבר לא ידעתי מי אמור לבוא, ולאן.

"מות" אומר רומי. "מות. חייך מתחילים בצד השני".

מתתי. מוות לא בוחרים. הוא מגיע.

אבל המילים "בואו באשר תהיו" שנושאות בתוכן אמת כה פשוטה ועמוקה ושפונות אל משאת הלב העמוקה ביותר של כולנו, לא מודיעות לאן לבוא ואיך להגיע. זה לא וויז--בוא, סע ישר בכיכר ואז שמאלה. הן רק אומרות לבוא. באשר נהיה. והחלק התבוני שבי ידע, גם כשחלקים אחרים בי התכחשו וסרבו, של"מוות" הזה יש לבוא. יש לבוא אל הכלום, לאבדן ולאבדון, לבדידות ולחוסר הישע ששיתקו אותי כשנלקחו ממני כל הקלפים. לבוא, אל אריאלה הקטנה שנחשפה נבוכה במערומיה כשכסות ה-אלהיה\רומי (שאף החלה לסלוד ממנה) התייבשה ונסדקה, ולריק האפרורי שנראה כי אין לו סוף. לבוא עם חלקיי האבודים, המרוסקים, הכואבים. לבוא עם תחושת הכישלון והתלישות והייאוש. לבוא גם עם ההתנגדות לבוא, לבוא כפי שאני.

בשלבים שונים של התהליך הזה, מדי פעם חשבתי על ההקבלה בין החוויה שלי לבין מה שקרה לרומי כששאמס הלך. שאמס של רומי הלך. רומי שלי הלך. ואיך ממשיכים מכאן?

אבל רומי הוא לא שלי ומעולם לא היה. רומי היה אישיות דגולה ויוצאת דופן שהעבירה דרכה תדר שעדיין מכה, מעורר, ומזכיר לאנשים מי הם. המפגש של רומי עם שאמס יצרה סינרגיה שפרצה את גבולות תודעתו וליבו ופתחה אותו למשהו שכבר חי בו אך עוד לא היה נגיש. כששאמס הלך, רומי שבור הלב חפש אחריו נואשות אבל בשלב מסוים החל מבין שלא את שאמס הוא מחפש אלא משהו אחר, כפי שאמר: "מדוע אחפש, מהותו מהותי. מדוע אחפש, הלא חיפשתי את עצמי".

זמן רב לא הופענו עם "בואו באשר תהיו". אנשים שאלו מתי המופע הבא ואמרתי שאני לא יודעת. ובד בבד משהו בי החל מתרכך ומרפה באמת אל תוך האין שלקח אותי באל כורחי, ומתוך החור השחור נבט חדש החל לנבוט. התהליך עוד בעיצומו ואין לי מושג לאן הוא ייקח אבל משהו מרגיש שקט ושלם יותר, מתערי עולמי רכים ושקופים יותר ומוצאת עצמי מודה על דרך שקרבה אותי עוד תפר אל עבר עצמי.

והנה ימים באים והחיים שוב מתדפקים על חלוני וקוראים "בואי". הוזמנו בשנית לפסטיבל Sound and Silence ביוון ואני נערכת שוב לבמה. האמת, מרגיש מוזר. קבענו הופעה בתל אביב כהכנה ליציאה לחו"ל ואני חוקרת מחדש את מערכת יחסי עם רומי.

"כל מה שבא והולך זה לא מה שאני אוהב" אומר רומי.

יש משהו שאני אוהבת וזה לא רומי האיש, המשורר, המחולל, שנולד ב- 1207 ונפטר ב- 17 לדצמבר 1273. רומי היה אישיות יוצאת דופן שהעביר דרכו משהו נפלא ונשגב שאין מילים לתארו (למרות שכתב ספרים על גבי ספרים של שירה). אבל הדבר שאני אוהבת באמת, אינו בא ואינו הולך ובדבר הזה--בין אם נקרא לו אהבה, אמת, חופש, אלוהים או החבר-- בזה אני רוצה לגעת. את זה אני רוצה להעביר ולחלוק, ואם רומי הוא הערוץ שניתן לי לכך... לו יהי.


                        הרשמו לקבלת מידע והשראה: